<h1>ספר החינוך מצוה תט"ז</h1>
<h2>דף נו:</h2>
שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו או על ידי מקח או חליפין או בחזקה אם לא נוכל בעניין אחר, ועל זה נאמר [דברים ה'] ולא תתאוה בית רעך וגומר. וכתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [בספר המצוות] שאין שני הלאוין, שהן לא תחמוד שבסדר וישמע יתרו [שמות כ'] ולא תתאוה שבסדר זה, לאוין כפולין בעניין אחד אבל הם שני עניינים, שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנה זולתנו אם איננו חפץ למכור אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למוכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים, ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו, שניהם יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם. ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה התורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו, שזה הדבר אינו כן ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשות ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו ולבו מסור בידו על כל אשר יחפוץ יטנו, והשם אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם, שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות [פ"ב מ"ט]. והראייה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בעניינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכילתא לא תחמוד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו, ושם נאמר מניין שאם נתאוה סופו לחמוד, תלמוד לומר [מיכה ב'] לא תתאוה ולא תחמוד, מניין שאם חמד אדם סופו לגזול, תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו.
שורש מצוה זו ידוע הוא כי הרחקת הגזל מבין בני אדם תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר, ואין בה אריכות דינין שכל עניינה מבואר בכתוב. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, גם כל בני העולם מחוייבין בה לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהם כל בני העולם. ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד [סנהדרין נ"ו ע"ב] כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות אבל יש בהן פרטים הרבה, כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים כגון איסור אם ואיסור אחות מן האם ואיסור אשת איש ואשת אב וזכר ובהמה [שם נ"ח ע"ב], וכן עניין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים שהרי הם שוים בה לישראל לעניין שחייבין בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה [שם נ"ו ע"ב], וכמו כן נאמר אחר שהוזהרנו בעניין הגזל שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו. ואין כוונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרין על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל אבל נזהרו דרך כלל באותן שבעה כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם והאחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאילו נאמר להם אל תגזלו אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה שלא לחמוד, אבל בישראל אין הענין כן שרצה המקום לזכותם והרבה להן מצות יותר מהן, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות ציוויינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשינו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. ועובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד כי הוא סבה לכמה תקלות כמו שידוע במעשה אחאב ונבות [מלכים א' כ"א].
